גבורות גשמים – פתיחת מסכת תענית

גבורות גשמים – פתיחת מסכת תענית

פנים רבות דרשו חז”ל במהותם של הגשמים ורבים מהם באו ברצפים של מדרשי אגדה במסכת תענית. אותה מסכת העוסקת בעיקרה בתחושת החיסרון של הגשמים, וממילא גם מבארת מהו החיסרון. בדברי התוס’ בדף ב ע”א היא אף נקראת “סדר של גשמים”.

בדברים אלו נעמוד מעט על פתיחת המסכת המבארת את מהות הגשמים דווקא מצד הגבורה.

דברי הגמרא:

תנא: מאימתי מזכירין גבורות גשמים. וליתני מאימתי מזכירין על הגשמים, מאי גבורות גשמים? אמר רבי יוחנן: מפני שיורדין בגבורה, שנאמר עשה גדלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, וכתיב הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות. מאי משמע? אמר רבה בר שילא: אתיא חקר חקר מברייתו של עולם, כתיב הכא עשה גדלות עד אין חקר, וכתיב התם הלוא ידעת אם לא שמעת אלקי עולם ה’ בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו. וכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה.

ומנא לן דבתפלה, דתניא לאהבה את ה’ אלקיכם ולעבדו בכל לבבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש.

אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים. מפתח של גשמים: דכתיב יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו. מפתח של חיה: מנין דכתיב ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה. מפתח של תחיית המתים מנין: דכתיב וידעתם כי אני ה’ בפתחי את קברותיכם.   במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה, דכתיב פותח את ידך וגו’. ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא, אמר לך גשמים היינו פרנסה:

 

שיורדין בגבורה

בסוגיה הראשונה שואלת הגמרא את השאלה המתבקשת, מהי הלשון השגורה בפי רבותינו “גבורות גשמים”. הדברים באים תוך כדי הדיון בזמן המתאים להתחיל להזכיר על הגשמים בברכת מחיה המתים הנפתחת במלים “אתה גבור”, ושכידוע מכוונת למידתו של יצחק אבינו הנאזר במידת הגבורה. ואכן, עונה הגמרא “מפי שיורדין בגבורה”.

הגמרא מסבירה בדרשה המשלבת כמה פסוקים ומבליטה את הביטוי המוזכר באיוב ובישעיה “אין חקר” אשר הוא המקשר בין ביטויי הגבורה שבפסוקים. הביטוי “אין חקר” מבאר פן מסויים של מידת הגבורה, כאשר עניינו הוא חוסר היכולת להבין ולחקור.

המשך הדברים בגמרא מאשש הבנה זו.

גשמים ותפילה

הגמרא דורשת כיצד באים הגשמים, על ידי “ולעבדו בכל לבבכם – איזוהי עבודה שהיא בלב, זוהי תפילה”. דרשה זו מפורסמת דווקא בהקשרה הכללי, שהתפילה היא עבודת הלב – אמנם לעניינו היא נצרכת לבאר שהגשמים באים דווקא על ידי תפילה, ולא על ידי פעולות אחרות. וכך דברי רבנו חננאל: “איזוהי עבודה שבלב, שבשבילה המטר יורד“.

מה מייחד את התפילה על פני שאר הפעולות הנכללות בעבודת ה’? יש לומר שהתפילה פותחת ערוץ השפעה של הקב”ה אלינו שלא לפי החוקיות הרגילה, הטבעית או הרוחנית. במקום אחר אומר המרש”א כי טובה הבאה לו לאדם מכח תפילתו אינה פוחתת לו מסך זכויותיו. כך גם כאן, התפילה ממשיכה שפע לתחתונים שלא לפי מידתם הקבועה.

רש”י בכתובות מסביר את דרשת הגמרא “השמים מספרים כבוד אל ומעשיו ידיו מגיד הרקיע”, שהרקיע מעיד על מעשה ידיהם של צדיקים (שהם כבוד אל) על ידי הגשם, שהרי הוא בא דווקא על ידי תפילתם של הצדיקים.

גם בפירושו על התורה מלמד אותנו רש”י יסוד זה. בפסוק “ואד יעלה מן הארץ והשקה את הגן.. כי לא המטיר ה’ אלוקים מים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה” – הסביר רש”י שירידת הגשמים על הארץ קשורה לכך ש”אדם אין”. זאת מפני שדווקא האדם הוא “המכיר בטובתן של גשמים” ולכן הוא אשר יתפלל עליהם. הנה כי כן למדנו כי הגשמים באים דווקא מכח הגשמים.

אין עוד מלבדו

הקב”ה בחר לנהל את עולמו לפי חוקים טבעיים אשר הוא בעצמו טבע, ולכן יש שדרשו לגנאי את אותו אדם שנעשו לו דדים כשל אישה, שבשבילו נשתנו סדרי עולם. כמו כן, ישנה גם חוקיות רוחנית לפיה האדם עצמו בכח עבודתו משפיע על השפע שהקב”ה ייתן לו, שכר מצווה – מצווה.

אמנם ישנה מערכת של תפילה וגשמים אשר אינה כבולה לשום חוקיות שכזו, הגשמים אינם צפויים לפי שום מערכת טבעית. ישנו “מסך של בערות” לגבי עתיד הגשמים בכל שנה, ואולי כך אפשר להסביר את העובדה כי תורת הכאוס צמחה דווקא מתוך חקר תנועת העננים (עיין ויקיפדיה).

ומפורשים הדברים בדברי הריטב”א: “כל עניין החסדים שבברכה – מבטל מערכת הכוכבים, ולכן נקראים גבורות”. וכן הגר”א כתב כן באדרת אליהו על חומש דברים, שהגשמים הינם מעל לטבע.

הבלעדיות הזו שהקב”ה שמר לעצמו בהורדת הגשמים, בבחינת “אני ולא מלאך, אני ולא שרף”, ולא נתנה ביד שום אחד ממלאכיו היא ההבנה גם של הדרשה הבאה בגמרא – שמפתח של גשמים (בנוסף למפתח של חיה ותחיית המתים) נמצא רק בידו של הקב”ה (וראה בדברי התוס’ תירוץ לבצורת מימי אליהו ויואל).

וכך כתב המאירי: “שיורדין בגבורה, ורומז על בואן הרבה פעמים שלא בזמן ירידתם מדרך הטבע, להשגחת האל על בניו לרוב תפילתם”. וחדים יותר הם דברי הריטב”א על כך שהקב”ה לא מסר מפתח של גשמים כדי “לרדות בהם את הבריות, שחייהם תלויים בזה”.

[אמנם ראו בפוסט “טללים ורוחות” מיתון של הבנה זו, שכאן באה בצורה חדה יותר לשם הבלטת עצם העניין]

גשמים ותחיית המתים

סוף הסוגיה חוזר אל תחילתה. המשותף בין הגשמים לתחיית המתים הינו מידת הגבורה לפי הבנה זו, שהמפתח שלהם מצוי רק בידו של הקב”ה ולא ביד שום מלאך. גבורתו של הקב”ה מתגלה בהם, שהיא למעלה מכל יכולת הקיימת בעולם.

ובדברי רבותינו הובאו קווי דמיון נוספים המבטאים את הקשר בין הדברים. המהרש”א הסביר כי בכוחו של אדם להמית, אך אין בכחו להחיות. והריטב”א הסביר כי כשם שהזרעים נקברים באדמה וצומחים, כך בתחיית המתים אשר נקברו מתחת לפני האדמה, יעלו ויציצו כעשב השדה, בב”א. לא זו בלבד, הוא מוסיף כי עצם נביטת הגרעינים מתוך האדמה לאחר שנקברו היא אות ומופת על תחיית המתים.

אכן ישנו מושג נוסף הקשור לענייננו, והוא “טל של תחיית המתים” – אך בעניין הטל נרחיב בעז”ה בפעם אחרת.

גשמים ופרנסה

הגמרא מספרת שבארץ ישראל הוסיפו שגם הפרנסה תלויה דווקא בידו של הקב”ה, ושואלת הגמרא אכן למה רבי יוחנן לא הזכיר אותה גם כן (לכאורה יש לשאול, הרי רבי יוחנן עצמו גם הוא מארץ ישראל). עונה הגמרא שרבי יוחנן מבין שגשמים זה בדיוק פרנסה. לכאורה זו גם ההבנה המתבקשת והפשוטה. אמנם התחדש לנו שבארץ ישראל יש פן נוסף לגשמים, הגשמים אינם רק הפרנסה. אולי הביאור הוא שבארץ ישראל הגשמים הינם גם קשר בפני עצמו עם הקב”ה. הגשמים, או עצירת הגשמים, הינם המדד לטיב הקשר שבנינו עם רבש”ע במשך השנה. “לא כארץ מצרים”, “אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך”, אלא “למטר השמים תשתה מים” – צריך להסתכל לשמיים. ואכן הפסוק ממשיך “ארץ אשר ה’ אלוקיך דורש אותה, תמיד, עיני ה’ אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה” – ברוך מברך השנים.

2 מחשבות על “גבורות גשמים – פתיחת מסכת תענית

  1. יפה. אבל הפכת את הפשט הפשוט של הסוגיא.

    דווקא המחזוריות הקבועה של עונות השנה הופכת את הגשם לדבר הצפוי והטבעי ביותר בעתו ובזמנו, אין שום “מסך של בערות” לגביה (המונח לא מתאים כלל, כי הוא מכוון לאי-ידיעה בעצם בשפתו של רולס, ובמקרה של גשמים אפשר להקשיב למה שהחזאי אומר בחדשות…).

    לכן בא הקשר בין גשמים לתחיית המתים: הגשם הוא הוא תחיית המתים, בדרך הטבע. בזכות הגשם יבואו אח”כ הפריחה של האביב ופירות הקיץ המתוקים. דווקא עכשיו, ב”מוות” של החורף, אפשר לראות את השורש של תחיית המתים המחזורית שבטבע.

    על כל פנים טוב לשמוע (לקרוא) ממך.

    • אשריך ר’ גיא,

      הציפייה לגשם בתקופתו אכן טבעית, אמנם האם אכן הוא ירד? אנו בדיוק בעצירת גשמים, למרות שזו עונת הגשם. כל חקלאי מצוי מצפה בחרדה גדולה בכל חורף אימתי יבוא הגשם הראשון.
      ובכלל, דברי המפרשים ברורים בדבר, לכן הבאתי כמה מהם בלשונם.
      הביטוי “מסך הבערות” מכוון בדיוק לדבריו של רולס, שכן לפי דבריי זה בדיוק מה שאני רוצה לטעון.
      יפים דבריך על תחיית המתים.
      חזק וברוך,

כתוב/כתבי תגובה