דרוש לסיום ש”ס משניות:

דרוש לסיום ש”ס משניות:

 

דרוש לסיום ש”ס משניות:

אחד מייחודיו של לימוד המשנה הינו ההיקף הגדול של כל ההלכות, אף אלו שאינן נוהגות בזמננו. במשנה כלולים סדרי קדשים וטהרות הנוגעים לזמן המקדש בעיקר, כאשר בתלמוד הבבלי נושאים אלו מצויים בפיזור בין המסכתות אך אין כמעט מסכתות שלמות המלבנות נושאים אלו. אמנם אין הדבר כן רק לעניין הכמותי אלא אף באיכות, ההקפה הכללית של כל חלקי התורה פותחת שער למפגש עליון עם נשמת התורה בשלמותה. בעוד שלימוד ההלכה הרגיל פונה דווקא למציאות החלקית והמורכבת, אל מעשים שבכל יום המוארים ומודרכים ע”י אבוקת האור הגדולה של עטיין דאורייתא, לימוד המשנה מחזיר אותנו אל ימי תום ושלמות של הקודש והמקדש. כך גם התחושה הפנימית של הלומד כשהוא פותח מזרעים וחותם בטהרות כאשר תוך כדי מהלך זה הוא פוגש את שאר תחומי החיים ומצוותיהם. נראה שעל כן רמזו בזה על אותיות משנה שהן אותיות נשמה. כשם שהנשמה בשלמותה וטהרתה, ואין חטא בא למקומה ואין עוון הפוגם אותה, כך היא המשנה, עולם של שלמות. לכן אף סגולותיו של מפגש זה מחדשות באדם את הופעת הנשמה ומסלק חוצצים ועוונות. כן הדבר אף בחיבור הלכתי נוסף המסכם את כלל ההלכות, אף את אלו שאינן נוהגות בזה”ז, ספר משנה תורה, אף הוא שמו מורכב מאותיות נשמה.

בפרטות יותר, עיקרון זה עולה אף ממספר הסדרים של המשנה, ששה. חז”ל מספרים שמאז החורבן אין לו לקב”ה אלא ד’ אמות של הלכה, אכן משמעות הדבר היא שד’ אמותיו של אדם מבטאות את המרחב האישי הצר שלו, וכן דימו חז”ל את נוכחותו הנגלית של הי”ת מאז שגלו ישראל. אמנם יש בדבר רמז נוסף, לקב”ה אין אלא ד’ סדרי המשנה, זרעים (ברובם מדרבנן)-מועד-נשים-נזיקין,  ואילו סדרי קדשים וטהרות אינן באים לידי מעשה.

הגמרא דנה בסתירה העולה בכתובים בין נבואת ישעיה המתארת את המלאכים כבעלי שש כנפיים ובין מקום אחר שבו מתוארים הם כבעלי ארבע כנפיים, ומתרצת הגמרא הא לאחר החורבן והא לפניו. אכן, במצב השלם למלאכים ישנן ששה כנפיים, והגר”א מסביר שכל כנף באה כנגד תיבה אחת מהפס’ “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. פס’ זה מוסבר בגמ’ אודות בת המלך שהריחה ציקי קדירה ונתאוותה אליהן אך היא בושה מלאכול מפאת פחיתותם. הנמשל ברור, השכינה מתאווה לשכון בין התחתונים אך דבר זה הוא פחיתות לה, ולכן אומרים הפס’ בלחש. עולה מכאן כי פסוק זה, בבקשה הטמונה בו שיתייחד שמו ית’ אף בתחתונים, הוא הוא הציפייה לחזרת השכינה בארץ, כפי שהיה בזמן שביהמ”ק היה קיים. אם כן, מסביר הגר”א כי הכנפיים החסרות הן התיבות “כבוד מלכותו”. כבוד המלכות הינו תחושת (=כבוד) הנוכחות וההתגלות (=מלכות) המלאה של הקב”ה אצל ברואיו, זהו החיסרון בגלות השכינה. עד כאן לעניין זה.

אם כן, נבין גם יותר את המשמעות הפנימית לחלוקת הטורים לארבעה ע”י רבנו יעקב בן הרא”ש, על פיה מסודר גם השלחן ערוך. חיבורי ההלכה הגדולים הללו עוסקים דווקא בדינים הנהוגים בזה”ז, לכן מסודרים בארבעה חלקים כנגד ארבעת כנפי המלאכים הקיימים גם עתה אך חסרים את שתי כנפי כבוד מלכותו ית’ הנוספות.

עוד נעיר מה שחז”ל מספרים על מהותן של כנפי המלאכים שהינן כנפי רננות, על ידיהן מזמרים המלאכים להי”ת ומשבחים ומפארים. חז”ל מסבירים את הפס’ “זמירות מכנף הארץ שמענו”, שלמלאכים ישנן ששה כנפיים כנגד כל יום בשבוע, ובכל יום מרננים הם בכנף אחת, אך בשבת אין מי שישיר לכבודו ית’. על כן, אומרים המלאכים זמירות מכנף הארץ שמענו, מן הארץ שומעים אנו זמירותיהם של ישראל המשבחים לקב”ה ביום השבת. אם כן, משמע מכאן שכשהמלאכים מזמרים בששת כנפיהן אזי גם זמירתם של ישראל נשמעת מן הארץ, ובעצם נשמעת המלכת הי”ת אף בארץ. ולפי דברינו נאמר שעל ידי לימוד ששת סדרי משנה, בעלייתנו למעלת הנשמה התמימה, ממילא מקרבים אנו את גאולתנו ופדות נפשנו, ונזכה אף אנו לשיר בביהמ”ק לשמו העליון בעולם שכולו שבת (וכן קרא בדורו המהר”ל שלימוד המשנה מקרב הגאולה, וכקריאת נשמת המשנה, השכינה, דיברה מגרונו של מרן הב”י באותו ליל שבועות המפרוסם).

כתוב/כתבי תגובה