הצמצום במשנת הרב אשכנזי – הרב אורי שרקי

הצמצום במשנת הרב אשכנזי – הרב אורי שרקי

[הדברים לא עברו את הגהת הרב שרקי]

הקדמה לסוגיית הצמצום:

ישנה מחלוקת עתיקה בקרב המקובלים בדור שאחרי האר”י אודות אחד התיאורים המופיעים בתחילת ה”עץ חיים”.

[להלן הלשון המלאה:

דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי’ אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור א”ס פשוט ההוא ולא היה לו בחי’ ראש ולא בחי’ סוף אלא הכל היה אור א’ פשוט שוה בהשוואה א’ והוא הנק’ אור א”ס. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף הא’ בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו א”ס בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש (אמר מאיר בערכינו אמר הרב זה וק”ל) וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית ממש כזה והנה הצמצום הזה היה בהשואה א’ בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההוא באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה לפי שגם א”ס צמצם עצמו בבחי’ עגול בהשוואה א’ מכל צדדים]

“שכשעלה ברצונו הפשוט של האינסוף להאציל את הנאצלים ולברוא את הנבראים… צמצם עצמו בנקודה”. צמצום הינו סילוק, כלשון הפסוק “צמצמה עצמה מאחורי העמוד”, ולא מלשון הקטנה.

וכי האלוקות היא מרחבית? יש בה אמצע וצד? מה המשמעות של הצמצום? זו המחלוקת המפורסמת האם הצמצום כפשוטו או לא.

זו שאלה שהמקובלים עסקו בה רבות. סה”כ ישנן ארבע דעות: שתיים הסוברות שהצמצום כפשוטו, ושתיים הסוברות שאינו כפשוטו.

קושי נוסף בעניין, לעומת שאר הסוגיות בכתבי האר”י, היקף הסוגיה הזו עומד רק על כמה שורות בודדות.

שאלה נוספת היא, והיא עיקר ענייננו: כמה צמצומים היו, אחד או שניים?

מדקדוק בלשונות העץ-חיים ניתן למצוא סימוכין לכל אחת מהשיטות. למשל, המשך הדברים: “לפי שגם אינסוף צמצם עצמו” – משמע מלשון “גם” שיש צמצום נוסף.

נפתח כמה צהרים בודדים לנושא רחב זה.

בעץ חיים מתואר שאינסוף צמצם עצמו בנקודה האמצעית אשר בו, כזה: (ופה יש ציור בספר, עיגול עם נקודה באמצעו), ומוסיף שאינסוף סילק את האור לצדדים אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית. ואח”כ ברא קו של אור מאורו שלמעלה מהצמצום, והקו הזה חדר אל תוך החלל הפנוי שנוצר ומזה נוצרו העולמות.

פרשנותו של הרב אשכנזי:

מניטו התעניין בסוגיה זו במושג “הנקודה המרכזית”, ולפי דבריו האינסוף צמצם עצמו גם לצדדים אך גם בתוך הנקודה הזו עצמה. האינסוף נמצא בנקודה המרכזית של החלל. זהו הסוד הגדול של הצמצום.

ברוחניות אנו רגילים למושגים היררכיים, למעלה ולמטה – אמנם ישנה גם היררכיה שונה, גם ב”למטה” ישנה עוצמה גדולה שאינה עוברת דרך ההשתלשלות, והיא אינה מצויה למעלה. מעין מ”ש בס’ התניא באגרת הקודש ש”שורש הכלים גבוה מהאורות עצמם”.

וכעין זה בכוזרי, רמז קדום, במאר הרביעי בפירושו לספר יצירה.

[הלשון המלאה:

וְעוֹד יֵשׁ לָאֵבָרִים שֶׁהֵם לְמַטָּה מֵהַקְּרוּם הַחוֹלֵק סוֹד, מִפְּנֵי שֶׁהֵם הַטֶּבַע הָרִאשׁוֹן, וְהַקְּרוּם חוֹלֵק בֵּין עוֹלַם הַטֶּבַע וְעוֹלַם הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁהַצַּוָּאר חוֹלֵק בֵּין עוֹלַם הַחַיִּים וֵּבין עוֹלַם הַדִּבּוּר, כַּאֲשֶׁר זָכַר אַפְלָטוֹן בְּסֵפֶר טִימֵאוּס. וְהַמּוֹצָאִים הָרִאשׁוֹנִים הֵם מֵעוֹלַם הַטֶּבַע, וְשָׁם שֹׁרֶשׁ הַהֲוָיָה, שֶׁמִּשָּם יֵצֵא הַזֶּרַע וְשָׁם יִבָּרֵא הָעֻבָּר בְּמַה שֶּׁבֵּין אַרְבַּעַת הַטְבָעִים, וּמִשָּׁם בָּחַר הַבּוֹרֵא הַנְּתָחִים הַמֻּקְרָבִים: הַחֵלֶב וְהַדָּם וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת, וְלֹא בָחַר בַּלֵּב וְלֹא בַמֹּחַ וְלֹא בָרֵאָה וְלֹא בַקְּרוּם. וְהַסּוֹד עָמֹק לִמְאֹד, וְהַפֵּרוּשׁ אָסוּר, וּכְבָר נֶאֱמַר: ” אֵין דּוֹרְשִׁין בְּסֵפֶר יְצִירָה אֶלָּא בִתְנָאִים, שֶׁמְּעַט שֶׁהֵם מְזֻמָּנִים“.]

יש סוד מיוחד באיברים שמתחת לסרעפת [בלשון הכוזרי, “הקרום”], כדברי אפלטון בטימאוס. האדם הוא השתקפות של שלושה עולמות, הראש עולם השכל, אח”כ עד הסרעפת עולם החי, ומהסרעפת ולמטה עולם הטבע, הטבע הראשוני, שם עיקר החיים. דבר זה יש להסתיר ופירושו הוא סוד וקשה לגלותו – היינו שרוצים להסתיר שיש קדושה מיוחדת דווקא בחלקים הנמוכים של המציאות, וזו הסיבה שהאיברים המוקרבים על גבי המזבח הם אלו ולא אחרים.

וכן בפיוט של ר’ אברהם אבן עזרא, שמניטו היה אומרו בדביקות לפני ברוך שאמר של יוה”כ:

[אשתחוה אפים ארצה,כי אין למטה ממנה,

אתנפל לפני עליון, / גבה על כל גבהים.

במה אקדם פניו כי אם ברוחי? / הלא היא מאתו,

במבחר גופתי הוא יחיה – / ואין לאיש נכבד מנפשו.

ראש וסוף אין לגדלתו – / ולשוני איך תגדלנו?

רחוק רחוק  משמי השמים, וקרוב קרוב מעצמי ובשרי!]

אשתחווה אפיים ארצה כי אין למטה ממנה, לכאורה הפשט הוא: אם הייתי יכול הייתי משתחווה אפילו יותר למטה. אך מניטו פירש: אשתחווה אפיים ארצה כי “אין”, האינסוף, למטה ממנה.

הדברים מתבארים יותר בספרו של המהר”ל, דרך חיים (ספרו העיקרי של המהר”ל אליבא דמניטו): “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר “ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ”. המהר”ל מסביר שיש משהו בארץ שלא תמצא בכל המציאות כי הארץ היא נצחית, כי היא עומדת באמצע, במרכז של הכל, וזה מרכז החיים. זה כבר כמעט דברי האר”י לפי פרשנותו של מניטו.

לדבר זה יש השלכות מרחיקות בנושא הציונות. הציונות היא הגילוי של הקדושה הנמצאת בארץ. חוצפא דעקבתא דמשיחא, אומרת הגמרא: חוצפא היא מלכות בלא תגא [ללא כתר]. התעוררות של הקודש הנמצא למטה, בנקודה המרכזית, בלי לקבל את הגושפנקא העליונה מן הכתר.

הקדושה לפי מניטו – מהות שני הצמצומים:

לדבר הזה יש פירוש עמוק במיוחד שמניטו גילה לנו בשיעור האחרון שהוא נתן בחייו. זה היה בביתו, היינו קבוצה של מספר תלמידים וכשהוא שוכב על מיטתו באסרו חג שלפני פטירתו, הוא הסביר כמה דברים ביחס למושג הקדושה. הוא היה אמור להעביר סמינר בפאריז על נושא הקדושה, והוא כבר העביר לשם כבר את המקורות שעליהם ידבר. אבל לא עלה בידו, ולכן החליט ללמד אותנו כמה דברים ביחס למושג הקדושה.

העתקתי כמה מדבריו, ונדבר במה שנוגע לענייננו. [מכאן הרב שרקי מקריא את דבריו שסומנו כאן בכתב שונה]

מניטו מתחיל לדון על דרך הנגלה ואח”כ עובר על דרך הנסתר.

ישנה מחלוקת מפורסמת בין רמב”ן ורש”י האם “קדושים תהיו” היא מצווה בפני עצמה (רש”י), או דבר הנוגע לכל התורה כולה (רמב”ן ורמב”ם).

ואז מניטו התחיל לבאר את הפסוק “ויברך.. ויקדש”:

למה הקדים את הברכה לקדושה? הסדר בירך ואח”כ קידש. בירך מפני שעתיד לקדש. עולם של קדושה בלי ברכה זה גיהינם. הקדושה היא תובענית ועשויה לכלות את המפגש עמה וצריך להקדים לה ברכה. הברכה חוסמת את המפגש בין הקדושה העליונה לנברא. מצד אחד היא ברכה, ומצד אחד היא חסימה. ברכו את ה, מברכים לברוך, למי ששם את הברכה בעולם. שבת בלי ברכה היא קללה. בתרבויות השמיות יש עניין של שבת שהוא אבל, גם אצל האכדים מובא שהשבת היא יום מסוכן, יום נורא. הקב”ה שם את העולם כהקדש בשבילו, לתת מקום ובסיס לבחירה של האדם. האל מסתתר כדי לתת מקום לבחירה. אם הייתה קדושה לא הייתה אוטונומיה לאדם.

אותיות דר’ עקיבא: רצה להתחיל את התיקון באל”ף, אלא שהיא מתחילה את הארור. ולכן התחיל בב’ שהיא התחלת הברכה.

מסכת קידושין: מה זה הרי את מקודשת? דאסר לה אכולי עלמא כהקדש. נראה לי שמניטו רצה ללמוד שכל העולם הוא הקדש, וצריך שבע ברכות כדי לשחרר אותה לבעלה. כדי לשחרר צריך ברכה.

מושג הקדושה בנצרות הוא אחרי מיתה, בספרות שלהם כמו בעבודה זרה הרומאית. אצלנו זה בחיים. העיקר אצלנו בחיים.

פה הוא עובר למושגים של קבלה:

אל שד-י, יש כח הנקרא כך הפועל סביב לחלל ומונע לחזור לתהו.

אם כן, אל שד-י לא בספירת היסוד, אלא כמה שמאפשר את הצמצום.

זהו הכח המאפשר לחלל להתהוות. הצמצום הראשון (הנה הוא סבור שיש שני צמצומים) הבונה את החלל, מתרוקן מעצמו. כשהקו חוזר, זה בצמצום של התמעטות, נכנס הקו בצמצומים בלי גבול אינסופיים עד שהקו יכול להחזיק מעמד בחלל. יש צמצום של ריקון ויש צמצום של התמעטות. הקו הולך ומצטמצם כדי שיהיה אפשר להתקיים.

ההבדל הוא שתוצאת צמצום ראשון הוא הרשימו.

זו סוגיה שלמה בתורת האר”י. שכשאור מסתלק הוא מותיר רשימו. האם יש רשימו כבר בצמצום הראשון-זו מחלוקת בין המקובלים עצמם. הרשימו הוא שארית של אור אינסוף. לפי מניטו הוא נמצא בנקודה המרכזית והוא השורש של נשמות ישראל. אם כן, הוא גבוה במיוחד והוא קודם לכל התהליכים של שבירת הכלים ותיקון העולמות. אור הרשימו הוא מהאור הקדום והא שורש הנשמות.

יש לי שיטה קצת מיוחדת.

שורש קו היושר שואב מהעיגולים. האור שבכלים שבעולמות ושבספירות הוא האור של הרשימו מהאור של האור הקדום שלפני שבירת הכלים. יש שורש בנשמה שלפני השבירה. האור של שבירת הכלים הוא האור של התמעטות ולא אור של התרוקנות. זה אור של ספירות. יש הבדל ברמת האור.

אם כן, יש שני סוגי אורות. אור האלוקות הקדום, ואור השפע האלוקי בעולם המתמודד עם שבירת הכלים. נשמת האדם היא לפני השבירה. לפי מניטו קדושת ההולדה קדמה לחטא, כדברי מניטו [על הפסוק “והאדם ידע את חוה אשתו”].

(רגילים לחשוב שריה”ל סובר שיש במציאות חמש מדרגות דצח”מ וחמישית, ישראל. אך זה לא נכון, מניטו הבין דומם-צומח-חי-ישראל שהוא האדם. האומות זו התדרדרות של המדרגה החמישית.)

באיזו רמה נמצאת הקדושה? הוא שואל על דברי עצמו.

הוא מחדש חידוש: לתקן עולם במלכות שדי , פירושו להחזיר לעולם את המימד הזה של אור דרשימו, מימד הקדושה. לתקן עולם במלכות שדי, למה שקדם למלכות שדי. פשוטו כמשמעו.

מה הבעיה של העולם? שהוא במלכות שדי! צריך לתקן את זה, על ידי גילוי של אור דרשימו. להפגיש את הנפגש עם הבורא! אבל זה מסוכן, המפגש עם האינסוף הוא מכלה. לפני הבריאה לא הייתה אפשרות כזאת, יש צורך בהיעדר של זמן ומקום.

שאלה גדולה שמניטו דן בה, בשביל מה יש זמן ומקום. בפילוסופיה דנו הרבה מהם הזמן והמקום. בכנס המיסטיקנים בספרד מניטו אמר שלא דנו מעולם בשאלה מפני מה העולם ומפני מה הזמן בעולם קיים. זו שאלה מוסרית לא פילוסופית. אם לא היה הבדל מקום ביני ובינך, אז היינו אותו דבר, ואם כן לא היה יחס של האחד לזולתו. ואם לא היה זמן לא ההיה אפשר לזכות בדין. אם כן אלו עניינים הנדרשים לתיקון המוסר.

יש צורך בהיעדר. היחס בין הבריות צריך להיות בנפשות חיצוניות אחת לשנייה. צריך חוץ, כי ההיסטוריה תתחיל והיחסים שבין אח לאח, צריך אחר.

זה השורש של נוסחת האחווה המבוארת הרבה בספרים של סוד העברי בעיקר.

בכל התרבויות יש אי נוחות של הבריאה, וכל אחד מסביר לפי שיטתו.

יש פירוש נפלא של מניטו שהוא רומז לו כאן. המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. העולם צריך גאולה כי הוא בגלות מהבורא. מה גרם לגלות? המאמרות, שבהם נברא העולם. אלו בעצם עשרה מסכים. ולכן צריך לפרוץ את המסכים, ואיך? האומר דבר! ההופך את המאמר לדיבור.

אי נוחות של גלות, האמונה זו סוף הגלות. זה גורלו של עם ישראל, גלות גאולה. אנו מאמינים בגאולת ישראל, וההוכחה היא יציאת מצרים, ממנה אנו יודעים שהקב”ה גואל ישראל במובן ההיסטורי. במובן הקבלי אנו יודעים כי אפשר להיוושע מהעולם, מהחוקיות שלו.

“וגאלתי” -רמז לגאולה של ימות המשיח וקיבוץ גלויות. “והצלתי” מכל חוקות הטבע.

הציונות זו ההוכחה.  

עד כאן ההעתקה

רואים איך שמניטו מתחיל משאלות מטאפיזיות עליונות ונוגע הלכה למעשה למה שקורה. א”חכ מניטו מדבר בתקיפות כלפי הציבורים הדתיים הלאומים שקשה להם להאמין במה שהם עצמם מאמינים.

אפשר לומר שכל מהות הצמצום זו האפשרות של ההפגשה של הנברא לבורא פנים אל פנים. בכל המיסטיקות שבעולם המפגש עם האלוקות הוא הכיליון.

ותאמרו, הן הראנו ה’ אלוהינו את-כבודו ואת-גודלו, ואת-קולו שמענו, מתוך האש; היום הזה ראינו, כי-ידבר אלוהים את-האדם וחי. ועתה, למה נמות..

מה חשבנו קודם, שהאלוקים ידבר את האדם ומת. ולפי זה כדאי למות. זה מחיר שווה בשביל פגישה עם האלוקים. אך היום ראינו כי ידבר וחי.

“נתתי לפניך את החיים והמוות”, אם אתה נורמלי תבחר במוות כדי להיפגש עם האלוקות, אלא שהתורה אומרת “ובחרת בחיים”.

ההרכבה של החשיבה המטאפיזית והציונות המעשית, זה מתחבר עם פשוטו של מקרא ממש. בזה אנו נגשים עם מגמת הספר שערי אורה. זה ספר שכולו תנך, 70 אחוז הוא פסוקים והשאר זה מילות קישור. ללמד אותך שמה שהיום הוא סוד, היה פשט בתקופה של התגלות הנבואה.

זו טעימה מהדברים , ותן לחכם ויחכם עוד.

כתוב/כתבי תגובה