חנוכה – השבת ההוד והדר המלוכה

חנוכה – השבת ההוד והדר המלוכה

חג החנוכה בולט מבין שאר המועדים בעניין ההידור שבו; אכן, הידורי מצווה יש בכל החגים, אמנם הידורי מצווה שפשטו בכל קהל ישראל הינן דבר ייחודי. לא נמצא כיום מי שידליק נר אחד כעיקר הדין, מה שאין כן בהלכות ארבעת המינים למשל.

ובכלל מטבע הלשון מהדרין מן המהדרין דומה כי לא נמצא כ”כ בתחומי ההלכה השונים, מלבד באותו עניין של מצוות ההדלקה בחנוכה.

כבר רבים כתבו על כך שחנוכה הוא חג של הידורים בשל העובדה כי החשמונאים יכלו להסתפק בהדלקה בשמן טמא, שכן העבודה במקדש הינה עבודת הציבור – ובציבור, כשיש אונס, מותר לעבוד בטומאה (טומאה הותרה/דחויה בציבור). אלא שהחשמונאים טרחו כדי למצוא שמן טהור על מנת שההדלקה תעשה בשלמות ככל האפשר, ומכיוון שלא הסתפקו בהיתר משורת הדין, היה בזה הידור. כך שנס מציאת פך השמן בא בשביל הידור במצווה, וכך מצוות ההדלקה שנתקנה על נס זה, נעשית בהידור.

ההדר שבחנוכה

אנו נתעכב בדברינו על מושג ה”הדר”.

אם כן, עיקר מעלת פעולת החשמונאים לעניין נס פך השמן הייתה בכך שהידרו אחר מציאת פך שמן טהור, למרות שהיו פטורים מן הדין בכך. להדר במשמעות של חיפוש יכול לבוא מכמה פנים. להדר בארמית הוא גם לחזור, ואם כן, להדר הוא לשוב ולעשות – ומכאן באה המשמעות של חיפוש אחר חיפוש. וכמו שרש”י מפרש בגמרא על המהדרין, “המחזרין אחר המצוות”. וביותר נקשר החיפוש לנרות, כפי שאומר הנביא “וחפשתי את ירושלים בנרות”, וכמעט שהוא מקרא מפורש (ועל כך אולי נרחיב בפוסט נוסף המשך החג אי”ה).

אפשרות נוספת היא מלשון הדר, הוד והדר – כך שלהדר אחר דבר, לחפש אחריו בטורח גדול, באה בשל תכונת ההדר שאני מייחס לדבר. הדבר יקר ומהודר בשבילי, ולכן אני מהדר בשבילו.

בכל אופן, נקשרת תכונת ההידור ופעולת ההידור אחר השמן של החשמונאים יחד עם תכונת ההידור במצוות החג.

ההוד וההדר לחי העולמים

נתחיל במושג ההדר במשמעות הרגילה. הדר הוא יופי במובן מסויים, לכן הוא בא כתיאור בפני עצמו. בד”כ בא בדברי הנביאים המושג הדר יחד עם מושג ההוד. הוד והדר פעלו. הוד והדר לפניו. ועוד הקשרים שונים ורבים בהם נקשרו שני המושגים יחד. (ואכן אף בספר פחד יצחק (לר”י הוטנר) על חנוכה (מאמר ז) דיבר על הקשר שבין הוד והדר לעניין חנוכה, אמנם נלך בכיוון שונה בהסברת העניין).

נפתח בשני רמזים ע”פ דברי המקובלים שיכוונו אותנו למהות העניין. חנוכה מכוון למידת ההוד, ובכל יום בברכת הנרות מתקנים את מידת ההוד של השכינה. רמז נוסף, על בסיס דברי המקובלים מצוי בסוף פרשת וישלח, הנקראת תמיד לפני חנוכה. בסוף הפרשה מסופר על המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך בישראל. (כידוע, תיאור היסטורי זה של המלכים הינו אחד מאבני היסוד לתורת האר”י, בהם הוא דורש את “מקרה המלכים”). על כל אחד מהמלכים שם מסופר כי הוא קם, מלך ומת. רק על המלך האחרון לא נאמרה לשון מיתה (כפי שאכן דקדק האר”י), מלך זה, השמיני מבין המלכים, נקרא “הדר” (לדרשה זו יש עוד הרבה סימוכין ממקורות חז”ל בעניין חנוכה, אך אין סיבה להאריך בינתיים בזה).

נוסיף על זה דבר שהזכירו הרב הוטנר (פחד יצחק, שם) והוא שבימי החנוכה אי אז התקיים דבר הפסוק בנבואת ארבעת החיות של דניאל, “הודי נהפך עלי למשחית”. מושג ההוד נשחת. מה הכוונה בכך?

נבאר, על פי דברי הפרשנים, את ההפרש שבין הוד והדר ובכך נענה על שאלתנו.

הוד הינו יופי פנימי המקרין החוצה. יותר נכון, הוד הינו ביטוי לתחושת היופי הנובעת מתוך גילוי עדין של עומק פנימי. כך, מושג ההוד תמיד יבוא בהקשר לכח רוחני-פנימי, “והאצלת מהודך”. ההדר הינו ביטוי ליופי מוחצן יותר, יופי שעצם מראהו מקרין תחושת כבוד. כבוד הדר מלכותו. הדר הוא יופי מוחצן (לא כביטוי שלילי) שאין בו אלא יופיו.

אדמו”ר הזקן מסביר חילוק מעניין בכבוד המלכות השייך להבנת מושג ההדר. ישנו כבוד הנובע מתוך אימה של מלך, וישנו כבוד הנובע מתוך הדר מלכותו – הבגדים, כס המלכות, כבודתו הגדולה ועוד. עצם המראה של היופי והגודל גורם לתחושת כבוד. זהו הדר, ותכונה זו לפי האדה”ז שייכת בעיקר לבני ישראל בהכרת כבוד ה’ (מאמרי אדה”ז תקסו ב, תורה צוה לנו משה, תשלג).

אם כן, בקצרה – ההוד פנימי וההדר חיצוני. הוד עדין, הדר עוצמתי.

נמחיש עוד את העניין ע”פ דברי הרמח”ל בדעת תבונות. הרמח”ל אומר שישנה מציאות אחת  המשותפת לנשמה ולגוף, דבר אחד בו נשקפת הנשמה מבעד למעבה הגוף והחומר – זיו הפנים. הנשמה מאירה את פני האדם, לכן כשאדם מת ניתן לראות זאת על פניו באופן מידי, למרות שמצד חומרו הגופני עדיין לא התרחש שום שינוי. זיו הפנים לפי דברינו מקביל למושג ההוד – כך שאצל אדם שהבליט עוד יותר את תכונת ההוד הפנימי כלפי חוץ, אנו מייחסים לו “הדרת פנים”.

אם כן, נבאר מהו אותו הוד שנשחת ושאותו אנו מתקנים,  ומהו ההדר שאותו מציינים וחוגגים.

כל היום דוה

ההוד שנשחת הינו עמעום המדרגה הפנימית שבנו, אותה פנימיות של עם ישראל באותה התקופה. במקום שההוד הפנימי יקרין החוצה, החוץ הקרין על הפנים, וכך נהפך עלי הודי, הכיוון של ההוד התהפך. בכך, צריך לקרוא את המילה הוד הפוך, ומהוד הפכה המשמעות לדוה, לשון חולי.

אם כן, התיקון של חנוכה והארתו הוא השבת ההוד הפנימי. שינוי הכיוון של מגמת ההארה. ניתן לקשור זאת לכמה יסודות במהות החג, ונסתפק באחד מהם. פך השמן, שהוא הנס אותו בחרו חכמי התלמוד להנציח,מבטא את הנקודה הפנימית שלא נשחתה (כפי שדשו בו רבים, ובעיקר כפי שהרחיב לדבר על כך הרבי מליובביץ’) – מן אותו פך חתום וסתום האירו את נרות המנורה, אותה מנורה שהיא עדות לבאי עולם. שוב חזר ההוד להאיר.

והארה זו של ההוד מקרינה החוצה ביתר שאת, ביתר עז – וכך נקשרה היא תכונת ההדר אל תיקון מידת ההוד.

לראותם בלבד

לאחר תיקון ההוד מתבלטת היא מידת ההדר בחנוכה ביתר שאת. נרות החנוכה נושאים את ההידור ביתר שאת, עד כדי שעיקר גדול הוא בנרות חנוכה שאין הם עומדים אלא ליופי. אסור להשתמש בהן אלא לראותם בלבד. ההדלקה שעושה מצווה בעצם מאירה נרות שכל עניינם הוא ההבלטה של אותה מידת ההוד הפנימית בהדר חיצוני כמה שאפשר. פרסומי ניסא, עוד החוצה.

ובכך נסביר גם מעט מן הסגולה לתיקון הראייה בנרות החנוכה, לתקן את הנטייה לראות הדר במה שאין בו אלא חלל פנימי, וכפי שרמזו המקובלים שעל סף חודש טבת אנו מתקנים את מה שנאמר “לראות בבני האדם כי טבת (הנקרא טובות) הנה”. טוב ללא הוא”ו הרומזת ליסוד המבריח את כל המידות הפנימיות של תוך האישיות.

כתוב/כתבי תגובה