טללים ורוחות: חלק ב – ביאור אגדה במסכת תענית (ג.)

טללים ורוחות: חלק ב – ביאור אגדה במסכת תענית (ג.)

בהמשך לדברינו הקודמים בסוגיית הטל והרוחות, ננסה הפעם להעמיק יותר במהותם הפנימית.

בפעם הקודמת העלינו שהטל והרוח קיימים לעולם משום שיש בהם מהחיות הבסיסית של העולם, שמצד אחד קטנה וזעירה היא, ומאידך מתגלה בה הנצח, הנצח האלוקי. (אמנם אכן התנצלות יש עמי, על שלא העליתי בידי יותר ממה שכתבתי שם בעניין הרוח, אך אני מקווה כי הדברים הבאים יכפרו).

אם כן, נרצה לבאר עוד כמה עניינים בעניין הטל, שבחלקם שווים הם לעניין הרוח.

שראשי נמלא טל

[בפסקה הזו נעמיק קצת ואולי יהיו הדברים מעט “כבדים” על הקוראים, לכן ניתן לדלג לפסקה הבאה בה נפתח בסיכום קצר של הנאמר פה]

ידועה היא הסיפא של “פתיחת אליהו” (תיקוני זהר ז) אודות הטל, “שראשי נמלא טל”. ונצטט הדברים:

שֶׁראֹשִׁי נִמְלָא טָל. מַאי נִמְלָא טָל? – אֶלָּא אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַנְתְּ חָשַׁבְתְּ דְּמִיּוֹמָא דְאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּעָאלְנָא בְּבֵיתָא דִילִי וְעָאלְנָא בְיִשּׁוּבָא, לָאו הֲכִי, דְּלָא עָאלְנָא כָּל זִמְנָא דְּאַנְתְּ בְּגָלוּתָא. הֲרֵי לָךְ סִימָנָא: שֶׁראשִׁי נִמְלָא טָל, הֵ”א שְׁכִינְתָא בְּגָלוּתָא. שְׁלִימוּ דִילָהּ וְחַיִּים דִּילָהּ אִיהוּ טַל. וְדָא אִיהוּ אוֹת יו”ד, אוֹת הֵ”א, אוֹת וָא”ו וְאוֹת הֵ”א אִיהִי שְׁכִינְתָּא דְלָא מֵחֻשְׁבָּן ט”ל, אֶלָּא אוֹת יו”ד, אוֹת הֵ”א וְאוֹת וָא”ו דִּסְלִיקוּ אַתְוָן לְחֻשְׁבָּן טָ”ל. דְּאִיהִי מַלְיָא לִשְׁכִינְתָּא מִנְּבִיעוּ דְּכָל מְקוֹרִין עִלָּאִין.

ונבאר את פשט הדברים, אומר לה הקב”ה לשכינה הקדושה – שהיא בעצם הדרך שבה הקב”ה שוכן בארץ, או במלים אחרות: כנסת ישראל (הנשמה הכללית שמחברת את כולנו כבני ישראל) – “את חושבת שמיום שנחרב הבית אני יושב בביתי?!”, היינו שאני מאיר בעולם (=ביתי) את חיותו בשלמות, כאילו לא קרה כלום? לא, אלא מיום שנחרב הבית (ויש לעיין בדברי הנפש החיים על הבית העליון שהחרבתו גוררת את חורבן הבית התחתון, כדברי הגמרא “בית חרוב החרבת, בית שרוף שרפת”), אלא שאכן איני דר בביתי מאז, כך כל הזמן הזה שאת בגלות.

לפני שנמשיך, נשים לב כי הדיבור על הגלות הוא בלשון עבר, ובכלל עצם הדיבור הזה ודאי לא מגלה על מציאות של גלות – אלא כמובן, יש לומר כי זו שיחה בין הקב”ה לכנסת ישראל לקראת הגאולה השלמה (וכך דברי הרב קוק בקובץ ז [קמו] בנסחו את “הציטוט”: “מאי נמלא טל, אלא קוב”ה יאמר לשכינתא בהגלות אור קץ ישועה, דלא תימא דעאילנא בישובא מיומא דחרב בי מקדשא וגו’ ” – ובכלל, הרוצה להעמיק בדבר יעיין שם).

ובכאן ממשיך הקב”ה ומסביר לה על כך ששם הוי”ה אינו שלם, וזה הרמוז “שראשי נמלא טל“. נפרק את הרמז לכמה סעיפים:

  • שם הוי”ה – בהופעתו בעולם הוא מהווה בעצם השפעה אלוקית בעולם, השפעה שלמה וישירה. השם הזה כרגע, בגלות, הינו פגום. חסרה לו ה”א.
  • מילוי השם – כל שם משמות ה’ יש לו מילוי. באופן פשוט, מילוי הכוונה לכך שאנו מבררים את היסודות המרכיבים את המילה. המילה הרי בנויה מאותיות, וכדי שאותיות אלו יתנו יחדיו את אורם למילה, צריך שכל אות תהא בשלמות. מילוי זה המדובר פה (מה שקרוי מילוי אלפי”ן, שם מ”ה), אמור להיות כך: יו”ד ק”א וא”ו ק”א. [וגם נרמוז שאותיות המילוי הן בעצם הצד הנקבי לצד האותיות עצמן שהן הצד הזכרי. אבל אין כאן מקומו].
  • חסרונה של האות ה”א האחרונה רומזת לכך שהקשר בין הדודים נמצא בנתק. הה”א האחרונה הינה כנסת ישראל, הרעיה – וכרגע היא לא נמצאת עם הדוד, הקב”ה.
  • לכן יוצא שכרגע המצב הוא כזה: יו”ד ק”א וא”ו = בגימטריה ט”ל (39).

ונבאר מעט ממהות הדבר: הקב”ה אומר שהשפעתו בעולם אינה שלמה, היא חסרה את הה”א האחרונה של השם. מה זה אומר? באופן כללי, הה”א האחרונה מעידה על הגילוי של מה שקדם לה. המקובלים מסבירים שבעצם הכתיבה של השם הקדוש אנו פותחים במסע מטה-היסטורי עליון של גילוי יחודו ית’ על במתי ארץ. לא נאריך (מפאת קוצר המשיג ואורך המושג וכו’), אך נאמר כי לכל אות משם הוי”ה יש תפקיד בחלק מתנועה אחת דינאמית המתחוללת בכתיבת השם. וכמו בכל תוכנית אדריכלית, לאחר שלבי התכנון (אותיות י”ה), וריכוז הכוחות ורתימתם לפעולה (אות וא”ו) – מגיע שלב הביצוע (ה”א אחרונה).

אבל, שלב הביצוע כרגע נשאר רק בראש, “שראשי נמלא טל”.

[ולמטיבי לכת, ראו דברי הרב בעין איה ברכות א, פ”א ח: “..הנהגה הנראית לנו הוא הגוף, והעליונה ממנה הנסתרת היא הראש מקום המחשבה, שהוא גנוז וסתום מאתנו… שבחסדו ית’ הוא מעלה העבודות כאלו היו נעשים בביהמ”ק, אלא שא”א שירדו למטה, ונשארו כל אלה למעלה עד זמן הישועה שהקב”ה עתיד לאמר “פתחי לי אחותי רעיתי תמתי שראשי נמלא טל, קוצותי רסיסי לילה” , רסיסי השלמות הבא למעלה, ונשאר שם מכח הגלות שא”א לרדת למטה..]

ט”ל – השפעה בגלות – יוסף הוא המשביר

אם כן, המילה טל במהותה מבטאת את היחס בין הקב”ה לעולם במצב של גלות. הקב”ה מחיה את העולם את העולם, אבל בצורה לא שלמה ובלתי גלויה. כמו טיפות הטל הקטנות היורדות בלילה, בסתר. (בהמשך נראה מה הקשר בין תיאור הטל הבראשיתי של גן עדן, עליו דברנו בפעם הקודמת, ובין טל הגלות המדובר הפעם).

ודומים הדברים לתפקידו של יוסף הצדיק במצרים, כאשר אחיו באים אליו ובראשם אביהם ישראל סבא. יוסף הוא המכלכל אותם, אמנם יש שפע, אבל זוהי גלות. וכדבריו אל אחיו: למחיה שלחני אלוקים. ונדייק מהדברים, רק מחיה אוכל לתת לכם פה, אבל לא יותר. דווקא שם אלוקים, היינו שהקב”ה הנהיג אותנו לפה בצורה נסתרת ועקלקלה.

ואכן מצאנו בברכת יעקב ליוסף, ברכות שמים מעל, שפירש אונקלוס שהכוונה היא לטל הבא מן השמים. ולא זו בלבד, אלא שגם מה שבירכו בן פורת יוסף עלי עין, כפי שדרשו חז”ל שיוסף ברכתו היא שהוא פרה ורבה דווקא עלי עין. הוא נסתר מהעין, הוא מוגן מפני עיניים רעות, הוא חי ופורח דווקא במקום הנסתר. כמו הדגים, כמו הטל. מי שבא מזרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בו, אין הוא מוטרד מעולם הגילוי, מהעולם הנברא והמתחיה מן הה”א האחרונה.

ועוד מצאנו שהגמרא במסכת שבת מחפשת רמז מן התורה לכך שמלאכות השבת הינן 39 מלאכות, וסופרת 39 מופעים של המילה מלאכה בתורה. אלא שיש יוצא דופן בסיפור יוסף “ויבא הביתה לעשות במלאכתו”, ועוד נתלבטו בזה חכמי הגמרא אם יש לכלול מופע זה, אך ידי חובת אזכור יוסף במספר ט”ל יצאנו.

ועוד עניין מהשפת אמת (פרשת ויגש, ד”ה ויגש שנת תרל”א; ע”פ האר”י הקדוש), הכותב בפירוש שבחינתו של יוסף היא בחינת הפנימיות, לעומת יהודה, שבשמו באו כל אותיות השם, כולל הדל”ת של בחינת המלכות, היא הגילוי; וזאת ע”פ הפסוק “עדות ביהוסף”, שביוסף התווספה עוד ה”א של שם השם, אך חסרה עדיין אותה אות ה”א אחרונה.

טללים רעים או טל לברכה?

דברנו בפעם הקודמת על טל עליון, טל של חיים מהעולם עד העולם, טל של תחיית המתים – אמנם איך זה מסתדר עם הטל של הגלות, של המחיה הבסיסית לכאורה?

לא זו בלבד, אלא שאם נדבר למשל על ט”ל מלאכות שבת הרי שדיברו בזה חכמי הדורות, שהוא רמז לקללת אדם הראשון. טל בהיפוך אותיות הוא לט, לשון קללה בארמית, עלמא דאתלטיא. ולו המלאכות שנגזרו על האדם הראשון לעמול בהם בקללתו.

ועוד אמרו בגמרא שמאז שחרב הבית ניטל טל של ברכה מהעולם.

אם כן מהו פשר הדבר?

ונראה לנו שיש לומר כך. קללות של הקב”ה אינן כשל בשר ודם. הקללות אינן דרך להתעמר באדם ולהתנקם בו, אלא דרך הנהגה שונה בה בוחר הקב”ה לאדם. במקום שיחיה האדם במדרגה הגבוהה מדי בעבורו, הקב”ה בורא לו נתיב קטן יותר וקל יותר שאף בו אין הוא מפקירו לבדו. הקב”ה משפיע לו טובתו, אמנם בדרך נסתרת יותר שדווקא בה תהא לו לברכה. ודוגמה לכך הינם רוב ספרי הנביאים, שנכתבו דווקא בשל המאורעות הקשים עליהם דיברו, וכפי שאמרו חכמים שלא לא חטאו ישראל היו בידם רק חמישה חומשים וספר יהושע. אלא שזכינו מתוך הקללה לברכה בדמותן של נבואות עליונות.

ואכן כפי שכבר דיברנו בזה, טל של ברכה, של תוספת ברכה ניט מן העולם – אך הטל הקבוע נשאר.

הטל הקבוע, הינו אותו טל בראשיתי אלא שכשהוא לבדו קיים הוא איננו מורגש, אין ברכתו ניכרת. ואם נחזור לפרשיית אליהו ואחאב, אם היה אליהו מפסיק אותו לא היה מרוויח כלום, שכן אחאב לא יכול היה להשתכנע בדבר שאינו ניכר, כפי שהסבירו המפרשים.

אמנם יותר מזה, הטל הזה שייך למדרגת עולם הבריאה של גן עדן. טל זה קדם לגשם, זוהי טל שגנוזה ברכת חיים שמנצחת אפילו את המוות, טל של תחיית המתים. זהו ט”ל השווה לשלוש אותיות מאותיות השם הקדוש. הקב”ה שתל בעולם השפעה כזו שצריך להתאמץ למצות אותה ולפענח את רזיה. כך גם הליווי של הקב”ה עם כנסת ישראל בגלותה, הקב”ה השפיע בה שפע עליון פנימי וגנוז דרך התורה הקדושה ומכמניה [ותורה שבעל פה שהתפתחה בגלות נקראת טל, ראו פרי צדיק על פסח, ט]. זהו טל שבמהותו הוא ברכה, ברכה בדבר הסמוי מן העין. טל שדווקא באופן הזה, בהסתר, החיות הפנימית מתגברת במתברכים בו. כמו יוסף, שדווקא מתחת לעין, בן פורת. [וכמו בדברים העין איה שציטטנו קודם בסוגריים].

ויפים דבריו המפורסמים של המלבי”ם על דברי הושע הנביא “אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה”:

כבר הביאו בסיפורי הטבע כי יש שושנה נקראת שושנת יריחו שאינה נשרשת בקרקע והרוח נושאה לארצות רחוקות דרך המדבריות והיא מתחלחלת מן הטל ופורחת וגדלה… וה’ הוא הטל המחיה אותם בגלותם.

וכהגדרת הרב קוק (קובץ ז, קמו – הנזכר לעיל) את הטל:

הזוהר הפנימי, אותם החיים שהם מגמת הכל, שכל היש חי בו בנשמתו פנימה, אותו המאור האלהי של האותיות המאושרות של שם־המפורש הפועלות והמשפיעות בתכונתן האלהית, הם במקורם הם עצורים. אותיות המילוי של השם, של שלשת האותיות המנהלות ומשפיעות מחיות ומחדשות..”

טללים רעים ורוחות רעות

אמנם עדיין יש לנו לבאר מה הם “טללים רעים” הנזכרים בסיבת נענועי הלולב בסוכה:

“במערבא מתנו הכי אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים” (סוכה לז:-לח.)

בנוסף, דברי המדרש רבה (בראשית יג, ח; ועוד בקהלת רבה א):

“רבי חנן דציפורי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: מפני ד’ דברים חזר בו הקדוש ברוך הוא שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן: מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים הרעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ועוד שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה הדא הוא דכתיב (איוב ה, יא) ‘לָשֹוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם'”.

אם עד כדי כך דיברנו בשבח הטל, כיצד אם כן יהיו טללים רעים ורוחות רעות?

וביאור הדברים נדמה לי שכך הוא. רוחות רעות לכאורה אנו יכולים לשער שהם רוחות כמו סופות המרעידות את הים ומשברות ומכלות עצים ופרחים. אך מהם טללים רעים? במאמר של הרב עוזי קלכהיים זצ”ל (המפורסם באתר ישיבת בית אל) מוסבר כי זהו אויר מעופש ומקולקל, שאחרי הגשם דווקא ניכר פתאום כמה האוויר נקי וצלול.

אמנם נראה לי כי ניתן לפרש הדברים אחרים (ומי מהקוראים שראה בדברי המפרשים התייחסות, אשמח שיודיעני). רוחות רעות וטללים רעים הינם דווקא הטל הרגיל והרוח הקבועה, אלו שאינם מתבטלים, כפי שהארכנו לבאר בפעם הקודמת. יש חשש שמא האדם רואה את ההנהגה הכללית של בריאות אלו ורואה בהם עולם כמנהגו. דווקא מפני איתנותן וקביעותן, וכפי שהסברנו על הטל שהוא מסתיר את הנהגת ה’, יש בהן חשש שמא יסמו עיניו של אדם מלהביט לשמים.

וכך יתפרשו על פי זה דברי חז”ל לעיל. בנענועי הלולב הלא אנו ממללים בפינו את פסוקי ההלל, שבמהותם באו להכריז כי הקב”ה הוא העושה ופועל לנו, מטרת ההלל להראות כי אנו מכירים כי יד ה’ פועלת לנו. וכך אנו מבקשים שהוא יתן לנו המים, שהרי “אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו”.

וכדברי החינוך (מצוה שכד):

“ודיני הנענוע, שהחיוב להוליך ולהביא ולהעלות ולהוריד. והענין לעורר הנפש שתזכור בעת השמחה כי הכל לשם, ממעלה עד מטה וארבע רוחות, שהכל נכלל בזה. ויתר פרטיה מבוארים במסכת סוכה”.

ונראים לי שכך הם דברי הרב צבי יהודה (אור לנתיבתי):

“…אבל נענוע הלולב שבחג, המכוון לסדור פרטי הנהגת העולם כפי מהלך הטוב העליון, הוא מוליך ומביא, לארבע רוחות, ואחר כך מעלה ומוריד, למעלה ולמטה, אל ההכללה היסודית והשרשית מתוך ההעלאה וההקפה המעשית המפורטת; ומקודם לעצור רוחות, שיש מהם במינם נעצרים, ואחר כך לעצור טללים, שאין במינם נעצר, ולכן הם שייכים יותר לכוון המציאות היסודית ההחלטית.”.

וכך אולי בדברי המדרש רבה על כך שחזר בו הקב”ה, וכעין שנאמר שם בסיפא שיהיו הכל תולים עיניהן לשמים.

אכן ראיתי את הדברים מפורשים בדברי האמרי אמת, ע”פ אביו השפת אמת (תולדות תרצ”ג). הרמב”ן הקשה על ברכת יצחק ליעקב “יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב”, לפי מה שביארו במדרש, שהכוונה שבירכו בטל – והרי הטל לא נעצר, אז מה כאן הברכה? ועונה כך האמרי אמת:

” ע”פ מה דאיתא במדרש, “ויתן לך האלוקים – ויתן לך אלקותא”: וביאר בשפת אמת שבכל דבר יהיה דבוק בקב”ה, ולכן אף דטל לא מיעצר, בירך אותו יצחק שיהיה לו את האמונה ואת הדבקות לדעת שהכל הוא מושגח מלמעלה”.

עד כאן להפעם. בפעם הבאה נמשיך דווקא מצד הלכות שבדרך נסתרת, כמו הטל, נשתלשלו מדיון זה באגדה.

כתוב/כתבי תגובה