מלכות דוד וקרבן שתי הלחם – תכלית התורה והבריאה

מלכות דוד וקרבן שתי הלחם – תכלית התורה והבריאה

חג השבועות הינו חג המונה יום אחד בלבד, אך כתרים רבים נקשרו לו (רק נעיר שאכן בפנימיות הזמנים קדושתו נמתחת כמה ימים קודם, כימי ההגבלה; ועוד שבעה ימים אחריו, כימי קרבן חגיגה, אשר על כן לא אומרים בהם תחנון).

זהו יום מתן תורה, שנקשרה לו מצוות ביכורים, ונתעטר הוא במגילת רות. הוא יום פטירתו של דוד המלך, וגם של הבעל שם טוב הקדוש.

ננסה בדברים הבאים לגעת בחלק מצדדיו ולקשור אותם זה בזה.

בתורה נאמר כי לאחר חג הפסח בו נאסר על אכילת החדש מהתבואה החדשה, נגיע ליום האחרון שאחרי ספירת העומר ובו נקריב מנחה חדשה, קרבן שתי הלחם, על המזבח. בקרבן זה התורה מגדירה את החידוש של יום החמשים. לחם חמץ שעולה על המזבח.

במיוחד הדבר מעורר לשאלה, לאחר שבכל תקופת חג הפסח דיברנו סרה על הלחם והשעור המחמיץ. דברים קשים אמרו פרשני התורה ובעלי המוסר אודות תכונות גבהות הלב המתבטאות בהתנפחות המלאכותית של בצק הלחם. כך למשל הכלי יקר:

שהמצה סימן אל ההכנעה כעיסת מצה שאינו עולה למעלה, ומצה של חג הפסח יוכיח כי היא סימן חירות וגאולה, לפי שלא חשק ה’ בישראל כי אם בעבור שהם ממעטים את עצמם כמו שלמדו (חולין פט א) מן פסוק (דברים ז ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה’ בכם כי אתם המעט כי מה ה’ שואל ממך כי אם ליראה (שם י יב) שהענוה מביאה לידי יראה וכל עוד שההכנעה מצויה בתחתונים ביותר לפי זה ביותר תגלה ותראה מלכות שמים כי הוא יתברך גאות לבש ואין עוד מלבדו. וזהו טעם גלות מצרים להכניעם בכור עוני, וחסו בשם ה’ (צפניה ג יב), ועל ידי ההכנעה יצאו לחירות מן המלכויות ונכנסו בעול מלכות שמים. ולפיכך דין החמץ בשריפה דוקא כי נימוס קלוסין הוא שכל המתגאה נידון באש כדאיתא במדרש על פסוק זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה, כי הרוצה לעלות למעלה כטבע החמץ העולה למעלה ראוי להיות נידון באש אשר טבעו לעלות למעלה. ולפיכך דין החמץ במשהו כי בכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן הגאוה שאמרו חז”ל (סוטה ה א) לא מינה ולא מקצתה, הרי שאסרו אפילו משהו מן הגאוה כך משהו מן החמץ אסור, וכן אמרו חז”ל (אבות ד ד) מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, והוא רמז להפלגת הענין ולהרחיקו מכל וכל:

מדוע אם כן קיבל הלחם מעמד כה חשוב בחג השבועות?

מלכויות

נעבור במעבר חד לסוגיית המתח שבין מלכות שאול למלכות דוד.

מעבר לפשט הדברים המסופרים במקרא אודות היריבות בין שני המלכים (או יותר נכון, מצד שאול), אין זה כבר סוד (לאחר שהמקובלים גילו הדברים) שהמתח בין שתי המלכויות הללו הינו לא פחות ממתח קוסמי-רוחני.

כך, כשנחזור לדברים המגולמים בפשט הכתובים נוכל להרגיש מעט מזעיר מן תנודות הנצח של שתי המלכויות הללו.

אם נפתח בראשית ההיכרות של שמואל עם שאול ודוד, כמי שמתחיל את מלכות ישראל מראשיתה, נראה שתי קצוות. בעוד ששאול הינו דמות אצילית ובעל מידות תרומיות ונחבא אל הכלים, כפי שהיינו מצפים – שמואל פוגש את דוד ומתיירא, הוא רואה את הנער אשר נמצא בשולי המשפחה ומיד הוא מזהה בחיצוניותו את תכונתו הפנימית. אדמוני:

אדמוני, א”ר אבא בר כהנא כאילו שופך דמים, וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני, דכתיב (ש”א י”ז) וישלח ויביאהו והוא אדמוני, נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו, א”ל הקב”ה עם יפה עינים, עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג.

מכאן ואילך הולכת ומתבררת בסיפור הנבואי נחיצותה של תכונת האדמוניות של דוד. שאול הענוותן נופל דווקא בתכונה נאצלת זו שלו – בשפלות רוח כנגד העם, העם מחכים ורוצים לזבוח בטרם יבוא שמואל המתאחר (כמובן מזכיר את איחורו של משה שבושש לרדת מההר), ושאול דווקא מתוך גדולתו נכנע ללחץ העם.

מלכותו של שאול החמיצה, מלכות שהתחילה בעוז וענווה – ממש כתכונת המצה, אך מתברר כי תכונה זו אידיאלית אך לשעתה. מלכות שאול הינה מלכות הכרחית כמלכות שמטביעה חותם של טוהר בימי תולדות ישראל, אך המלך צריך גם עוז, “ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו”.

כעת, זהו תורה של מלכות הדורשת עזות ויכולת לעמוד בלחצים – ובעצם, זוהי קריאה לדמות האדם לזקוף את קומתה. הקב”ה מתאווה לשכון בתחתונים, לגלות את הרצון האלוקי דרך התכונות התופסות מקום בעולם התחתון – דרך תכונות האדם, ואפילו אלו שנתפסות כשליליות במהותן. כעת, יש העדפה למעשי האדם, לסמל המלאכותיות – הלחם.

חמץ ומצה – בהמה ואדם

נעיר בקצרה אודות דרשה מפורסמת של הרב קוק – ספירת העומר חורזת את קרבן העומר, הנעשה משעורים שהם מאכל בהמה, עם קרבנו של חג השבועות, הלחם שהוא מאכל האדם. בראשית האמונה, הכנעה והרכנת ראש כבהמה, בתמימות ואמון שמי שמוליך אותה קדימה. “אלו בני אדם הערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה”. אך ספירת מלמדת על הבשלה של אמונה זו. קבלת התורה ותלמודה, הבונים את קומת האדם האוטונומי והעמקת האמונה ויישומה בשדה החיים האנושי.

אם כן: שלב א – תמימות, אמונה תמה והכנעה.  שלב ב – העמקה והבנה של האמונה.

שני שלבים אלו מקבילים לשני הקומות שהזכרנו: מלכות שאול, ענווה, מצה. ואחריהן, מלכות דוד, עזות, לחם.

עוד נעיר, כי אכן, תכונות העזות האדמוניות של דוד שונות לכאורה מתכונות הדעת של הלחם, כפי דרשתו של הרב קוק. אך שתיהן בונות את האוטונומיה של האדם, שתיהן מצדיקות את קיומו של האדם השונה משאר הברואים. הדעת מאפשרת לאדם לשחרר אותו מהמהלך הטבעי של הבריאה לטוב ולרע – וכן, העזות והנחישות מקנות את אותה עמידה גם כן.

לא בכדי, בשעת נפילתה הסופית של מלכות שאול, כפי שמתארים זאת המדרשים כשהלך שאול לבעלת האוב, כשהוא נחלש מאימתו של שמואל הנביא – וכך מסופר (שמואל כח):

כא וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, וַתֵּרֶא כִּי-נִבְהַל מְאֹד; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, וָאֶשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי.  כב וְעַתָּה, שְׁמַע-נָא גַם-אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת-לֶחֶם, וֶאֱכוֹל; וִיהִי בְךָ כֹּחַ, כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ.  כג וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל, וַיִּפְרְצוּ-בוֹ עֲבָדָיו וְגַם-הָאִשָּׁה, וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם; וַיָּקָם, מֵהָאָרֶץ, וַיֵּשֶׁב, אֶל-הַמִּטָּה.  כד וְלָאִשָּׁה עֵגֶל-מַרְבֵּק בַּבַּיִת, וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ; וַתִּקַּח-קֶמַח וַתָּלָשׁ, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת.

בעלת האוב מתכוונת להכין לשאול לחם, אבל מה שיוצא זה מצות. הציפייה להתגדלות קומת האדם נכזבת ובמקומה מתגשמת רק תמצית חיונית רפויה בדמות המצה.

ויגבה לבו בדרכי השם

אם באנו עד הלום, נשאל אם כן את השאלה המתבקשת – האם אכן זוהי דמות האדם האידיאלית? כמובן, דוד המלך על שלל תכונותיו הנוספות, שלא הזכרנו, מהווה את דמותו של משיח צדקנו. אמנם דווקא מידה זו של אדמוניות, יחד עם דרכי ההנהגה המדינית שלו כמו מדידת שבויים בחבל ענישה וכדומה, היא המתבלטת בהקשר זה.

אכן, על זה ענה הקב”ה לשמואל. אדמוני עם יפה עיניים. אינו הורג אלא מדעת הסנהדרין. רבים המאמרים של חז”ל אודות גדלותו של דוד בהלכה מחד, והתבטלותו לחכמי הסנהדרין מאידך. מפורסמת הדרשה, “וה’ עמו – שהלכה כמותו בכל מקום”, או מטבע הלשון של חז”ל במקום אחר, “דוד, חכם היה, ודרש מקרא וכו'”. או שהיה עוסק בשפיר ושליא לטהר אישה לבעלה.

ואכן תכלית התורה היא יישור תכונות האדם, הכוונת מרחב החיים האנושי אל זה האלוקי, אך בכלים האנושיים, “התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי” (בלשונו של הרב קוק).

אם כן, פה מתגלה לנו הדמות השלמה. אדמוניות, עזות הנפש – יחד עם יפה עיניים, התורה. התיקון העליון נעשה דווקא בחיבור תכונות האדמוניות, בהן חשד שמואל שהן תכונות משורשו של עשיו, יחד עם אור התורה וההלכה. כך אגב הדברים מתבאר לנו הקשר עמוק בין יום פטירתו של דוד ליום מתן תורה. תכלית נתינת התורה היא בבניין הנפש השלמה ומלאת החיים. והם הדברים בשם משמואל:

וכמו בעצרת שתי הלחם הבאות חמץ, והטעם יש לומר כי חמץ הוא ענין התנשאות כמו שאיתא בספרים, וכל מיני התנשאות וגיאות הוא מטבע שפסלתה מלכות שמים לא מינה ולא מקצתה, אך יש מין התנשאות הנרצה היינו להיות מוגבה לבו בדרכי הש”י והוא בכח התורה שנותנת רגש חיים ונשיאת ראש להאדם וכמ”ש במק”א וע”כ שתי הלחם באות חמץ, וזהו נמי ענין חמץ שבתודה על חסד ה’ ששב אליו את צלם האלקים:

אכן זהו תהליך ארוך, עד שיגיע שלב הבשלות בו תתמזג תכונת האדמוניות עם יפי העיניים יש מהמורות. אכן כך היא מלכות דוד, לא באחת היא התחילה. שמואל התחיל אותה במשיחתו את דוד, אך שלבים רבים היא עברה. התגדלותו של דוד בצבאו של שאול, בריחתו מפני שאול, מלכותו בחברון ובשבט יהודה (שגם אז כשרצה ליישם את דין מורד במלכות בנבל הכרמלי, מנעה אביגיל את דוד בטענה המפורסמת “עוד לא יצא טבעך בעולם”, שמכאן דנו הפוסקים בתוקף סמכות המלך), עד שחבר אל אבנר בן נר וקיבל הסכמה מכלל ישראל.

כך אגב גם אפיית הלחם לעומת המצה, בחיפזון.

במלים אחרות: תהליכיות, הבשלה ואמון. אמון שדווקא מתוך תכונות הנפש העזות שבאדם, הנפש הבהמית כלשון התניא, תצמח האישיות השלמה. ממילא דוד הוא גם מקים עולה של תשובה; הזדמנות שלא זכה לה שאול, לכאורה.

התהליך המשיחי, הוא ארוך – אך הוא תכלית הבריאה, ובדברי השפת אמת:

בפרשת חלה: והיה באכלכם וגו’, איתא במדרש (תזריע) נסמכה פרשת חלה לע”ז, לומר לך המקיים מצות חלה כאלו מבטל ע”ז מן העולם. כי הקב”ה נתן לבני ישראל מצות בתורה שיהיה להם ולכל מעשיהם דביקות בשורש אלקות, וכן התרומות ומעשרות להיות חלק גבוה בהלחם, וגדולה מכולם חלה שהיא מן העיסה, וזהו עיקר אמונת ישראל כי הקב”ה ברא בריות רוחניים וגשמיים, וברא ד’ יסודות פשוטים ואחר כך מורכבים מן הד’ יסודות, ואפילו כל הפעולות הנעשין בידי אדם לעשות עיסה מקמח ומים, ומכל מקום לכל המעשים יש דביקות בשורש. ובאמת זאת המדרגה ניתן רק לבני ישראל ובארץ ישראל… ולכן “אמונת” הוא סדר זרעים, שבהפרשת תרומות ומעשרות מעיד כי לה’ הארץ ומלואה, וחלה גדולה מכולם. ובאמת באכלכם מלחם הארץ תרימו היא עוד מדריגה שלמעלה מזה, שבעצם האכילה יש דביקות אלקות, וזהו ניתן לעם קדוש בהיותם על אדמתם…

כתוב/כתבי תגובה