פרשת בראשית – האותיות הכתובות ואותיות החיים

פרשת בראשית – האותיות הכתובות ואותיות החיים

שתי התחלות חדשות עומדות לפתחנו בימים אלו,

התחלת התורה מחדש בסדר פרשיות השבוע,

והתחלת השנה החדשה, עם כל התרחשויות החיים הגלומות בה.

בפתחה של התורה לימדונו חז”ל שבעשרה מאמרות נברא העולם. העולם הוא בעצם אמירה, אמירה אלוקית.

חז”ל  (רה”ש לב א) אף מנו בשבילנו את עשרת המאמרות – “יהי אור”, “תדשא הארץ דשא” ועוד – אך חז”ל הסבו את תשומת ליבנו לכך שאמירות בלשון ציווי ישנן רק תשעה במספר בכל פרשת הבריאה. ישנה בנוסף אמירה שונה, אמירה שאיננה מצווה על העולם להוסיף חיים, לכאורה אמירה סתמית. “בראשית נמי מאמר הוא”. בכך גילו לנו חז”ל שאף עצם ההויה הינה דיבורו של הבורא. עצם גילוי החיים הינו חידוש אלוקי שאף נובע מתוך עצמיותו של הבורא.

החיים כדיבור

האדמו”ר הזקן, הרש”ז מליאדי, מתעכב בסדרת פרקים בספר התניא (ליקו”א כ-כב) על משמעות היות הבריאה דיבורו של הבורא. על אחת מבחינותיה של השוואת הבריאה לדיבור הוא כותב, כי לאחר שהאדם אומר את דברו, נפרד הדבר ממהותו העצמית. הוא נתון כעת לאוזני השומעים, או לחילופין, לחלל האויר – ובזה, מסביר הרש”ז, ניתנת “עצמאות” מסויימת לדיבור.

העצמאות הזו של הדיבור היא מהות החיים המתקיימים בבריאה. הקב”ה ברא את העולם בהבל פיו, אך איפשר לו במידת מה ניתוק ממנו ית’.

מצד אחד, יש בחיים סוד עמוק, שבתוכיותם קיימת זיקה עצמית אל הבורא – אך מאידך, האפשרות להתרחק מהבורא-המדבר הינה בעצמה התנתקות מסויימת ממקור החיים.

החיים כדיבור, אם כן, יכולים לגלם בתוכם אפשרות למפגש עמוק עם הבורא – אך גם גוררים מעצם היותם כאלו, גם ריחוק ממנו.

את החיים הללו אנו מתחילים בפתחה של השנה – חיים שמאתגרים אותנו להיות קשובים לקול הבורא.

(הבנה זו אף מסבירה לנו את כוונת חז”ל באומרם:

“בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בי’ מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בי’ מאמרות.” (אבות ה א)

שכן, כל דיבור ודיבור הולך ומתרחק מן המקור – דבר זה מאפשר את מרחב הבחירה בין טוב לרע. כאשר אני חי במרחב הדיבור אני יכול לבחור, או במקור הקול המדבר או בהד המתרחק. והרי לכך נברא העולם במתכונתו, לאפשר לנו לבחור בטוב מתוך בחירה אמיתית, ובכך לקבל את שכרנו על עמלנו, ולא בתורת מתנה)

כל הכתוב לחיים

לשם צליחת המשימה הקשה, ציידו אותנו חז”ל בהתחלה חשובה נוספת, התחלת התורה.

במקביל לתחילת החיים הנובעים מהדיבור – התחלת החיים הנובעים מתוך הכתב.

לכאורה, הכתב הינו דרגת ריחוק נוספת ממאמרו של הבורא. הוא צופן בתוכו יכולת ניתוק משמעותית יותר מצד הדובר. הקול מאפשר לנו לזהות את האומר על ידי טון הדיבור, חיתוך המילים ואפילו הנמען – אך את הכתוב ניתן להעביר ממקום למקום, ללא שום אפשרות לזיהוי הכותב (למעט סגנון הכתב).

אף על פי כן, גילו לנו חכמי הדורות כי בכתב התורה קיימת סגולה פנימית. זאת בשל העובדה כי לכתב ישנה תכונה מנצחת, השרידות. יותר נכון, המקוריות. הדיבור נזרק לאויר ונבלע בחלל העולם, לא לפני שהוא משאיר כמה הדהודים אחריו. הכתב, לעומתו, נשמר לדורות.

יתרה מכך, כתב התורה. התורה שניתנה לנו היא תורתו של הבורא, תמיד. כפי שאמרו לנו חז”ל, אנא נפשית כתבית יהבית. הבורא כתב את נפשו/רצונו בתורה.

לכן לאותיות התורה הכתובות של מעלה סגולית שמנצחת את תמורות הזמן.

אותיות מחכימות

הראי”ה קוק היה מקפיד בסדר תפילתו לקרוא מהכתב את פרשיית ציצית לפני שבירך על הטלית בבוקר, בדיוק כפי שמקובל בנוסח הסידורים לגבי מצות תפלין, על מנת לזכות באור הגדול הגנוז באותיות התורה שיתלווה לקיום המצוה (ע”פ הערות הרצב”י לסידור עולת ראיה).

לא זו בלבד, אף בספר נפש החיים לרבי חיים מוולוז’ין כתובה המלצה למתפלל – לצייר במחשבתו את אותיות התפילה אותן הוא מבטא בשפתיו. כך, האור הגנוז בכתב ילווה את אותיות הדיבור ויכוון אותו אל מקורו.

גם הרמ”ק מסביר כך את הסיבה מדוע אפילו חכמי התורה הפשטנים ראו ערך בדיוק בצורת האותיות עם תגיהן. וכן בשל”ה הקדוש (בחלק הבתים) הסביר באריכות את הסגולה הגנוזה אפילו בקריאת שם החומש מתוך הכריכה שלו, או אפילו בספרי התנאים הקדושים, שיאמר האדם את שמם מתוך הכתוב: “מכילתא”, “ספרי”, “תוספתא”.

אותיות פורחות באוויר

הרב קוק מאריך לבאר (אורות ארצ”י ז) כי בעצם אותיות הכתב מעוררות את האותיות המקוריות. האותיות הפנימיות. אלו שעדיין נשארות בסוד המחשבה ובתוככי הלב. אותיות אלו גבוהות מכולם, אלו אותיות הנשמה. מעלת אותיות הכתב כאותיות ששומרות על הצורה המקורית של התוכן, גנוזה בעצם בכך שהן מזכירות את אותיות המחשבה, יותר מאותיות הדיבור שנבלעו וטושטשו במהלכי החיים ותמורות הזמן.

אם נחזור לדברינו הקודמים על אותיות הכתב, ניתן יהיה לחוש בזרות מסויימת בין החיים לבין הכתב. החיים נדרשים תמיד לליווי צמוד של הכתב על מנת שלא ייפלו.

בדברי הרב קוק מתבאר כי מתח זה עשוי להשתחרר על ידי עסק המצוות, שמקורן בתורה הכתובה, בתוך ארץ ישראל. סגולתה של הארץ הקדושה היא להיות נאמנה לדיבור האלוקי, ולכן אותיות הנשמה מאירות בה ביתר שאת את אותיות הדיבור – ויחד עם אותיות התורה הכותבות את מקורם של מעשי המצוות – יאירו כולם יחד.

אז זכינו בעצם להתחלה משותפת של שתי מערכות האותיות – הדיבור והכתב, וביחד עם סגולת הארץ, נזכה להארה גדולה של אותיות המחשבה, ולזכות לטהרת החיים של בראשית.

כתוב/כתבי תגובה