שלג להרים וגשם לעצים – “מעלי תלגא לטורי”

שלג להרים וגשם לעצים – “מעלי תלגא לטורי”

 

“אמר רבא: מעלי תלגא לטורי” – דרוש במסכת תענית:

מהלך הסוגיות בגמרא תענית, ההולך ומתפתל בין ענייני גשמים לענייני תלמוד תורה, רומז באופן די בולט על קשר סמוי בין שני העניינים. אכן לא רק במהלך הסוגיה הנוכחי כי אם לכל אורך פרק ראשון של המסכת, “סדר של גשמים”, נראה בעליל הקשר שבין המים ובין התורה, “שאין מים אלא תורה”. אמנם פנים רבות לתורה ומימדים שונים לה ודרושה התבוננות מעמיקה ועזרה מגבוה לחשיפת אותו המימד בתורה המציץ בין טיפות הגשמים המדוברים רבות במסכת זו. רמזים ניתנו על-ידי המפרשים את האגדות וניתן למוצאם בדבריהם. נסיון התבוננות מונח בדברים אלו.

נבוא לעיין בדברי רבא בסוגיה:

אמר רבא: מעלי תלגא לטורי כחמשה מטרי לארעא, שנאמר “כי לשלג יאמר הוא ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עזו”. ואמר רבא: תלגא – לטורי, מטרא רזיא – לאילני, מטרא ניחא – לפירי, עורפילא אפילו לפרצידא דתותי קלא מהניא ליה. מאי עורפילא – עורו פילי. ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, דכיון דנבט – נבט. ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר “הלוא כה דברי כאש נאם ה”’. ואמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל – אינו תלמיד חכם, שנאמר “וכפטיש יפצץ סלע”. אמר ליה רבי אבא לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה – דכתיב “ארץ אשר אבניה ברזל”, אל תקרי אבניה אלא בוניה. אמר רבינא: אפילו הכי, מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר “והסר כעס מלבך” וגו’.

 

(פרש”י: מעלי תלגא לטורי – וכל שכן לבקעה, אלא הרים אין להם גשמים אלא שלג, שהגשמים יורדין למטה ואין ההר שותה מהן, ועוד, שלג שבעמקים נמס והולך מפני החום ששולט שם – כמים הוא, אבל בהרים קרוי שלג. רזיא – בכח. מיטרא ניחא – שיורד בנחת יפה לפירות התבואה. עורפילא – גשמים דקים, כך שמן כדלקמן. אפילו לפרצידא דתותי קלא – הגרעין שתחת גושה של קרקע. מהניא – שמתחיל לבצבץ ולעלות מיד. עורו פילי – שסותם סדקי הארץ, לשון אחר: שמגדלת ומצמחת הגרעינין העומדין בסדקי הקרקע. צורבא מרבנן – בחור חריף, כמו ביעי דצריבן במסכת ביצה (ז, א), תלמיד חכם זקן לא קרי צורבא, אלא ההוא מרבנן קרי ליה. כיון דנבט נבט – שמתחיל לבצבץ ולעלות – עולה למעלה, כך תלמיד חכם, כיון שיצא שמו – הולך וגדל למעלה. אורייתא מרתחא ליהכאש – שמחמם כל גופו.בוניה – תלמידי חכמים מקיימי עולם בבניניהו.ברזל – קפדנים וקשים כברזל.)

המימרא האחרונה של רבא רומזת לנו באופן די גלוי על כך שארבעת “מקבלי הגשמים” כאן מקבילים בעצם למדרגות שונות של עוסקי תורה ומצוות. וכדי לגלותם יש צורך למפותם לסוגיהם על-פי התיאורים הממשיים ששרטט להם רבא:

שלג – להרים: תלמידי החכמים העוסקים תדיר בפנימיותה של תורה, בקדושה ובטהרה. תורתם מתבטאת בלובן הבוהק של השלג, בעדינותו ורכותו, במהלך ירידתו החרישית על ההרים. פרישותם והתבדלותם מההמון מתבטאת בהתנשאות ההרים אל על, מעל פני הקרקע, גבוה גבוה. השלג עוטף את ההרים באיטיות ובשלווה, הופך את מראהו לבן, ונמס למרגלותיו מטה מטה ומשקה את הארץ. כהשפעתם הסגולית, הגנוזה והסמויה של אנשי הקודש על ההמון הרחב.

גשם חזק – לאילנות: אלו תלמידי-חכמים של ‘נגלה’, המשמשים את הציבור, המלמדים את העם תורה ומוסר ופוסקים להם הלכותיהם. נמשלו לאילנות העושים פירות, פירות הניכרים בקרב קהלם. וכאילנות, שנטועים סמוך למקום יישוב ובתוכו, מעורבים בסדר יומם של עמלי הכפיים ושכירי היום. כברכת ר’ יצחק את ר’ נחמן “אילן, אילן, במה אברכך וכו’”. הגשם החזק הוא תורתם, שמבטא הוא את השטף החזק של הפלפול בהלכה והיגיעה הגדולה והשקידה הבלתי פוסקת בהבנתה לאשורה.

גשם נינוח – לפירות: אלו אנשי תורה ומעשים טובים, שהם פירותיהם של האילנות. הם מלאי תוכן ומשמעות כפרי וחיותם תלויה בחיבורם המתמיד לענפי העץ, שממנו מקור יניקתם. יש בהם טעם ואף ריח, ובעיקר הם מזינים, הם מחיים את העולם והם העושים אותו למה שהוא. וכמו הגשם הנינוח והנעים כך תורתם, תורה של פסקי הלכות בהירים ודברי מוסר ודרך ארץ ברורים.

טפטוף הגשם – לגרעינים הטמונים בקרקע – שהם הריקים מתורה ומעשים טובים, שמעט מעט דברי תורה מצמיחים אותם לאט לאט. השפעת התורה עליהם היא גנוזה וסמויה, מתחת לפני הקרקע, ופועלת עליהם בעקיפין, בחלחול איטי מתמשך. הם גרעיניים, הם בעלי פוטנציאל ויכולת מימוש, אך עדיין לא יצאה שמשם להאיר את העולם. דבר אחר, אלו תלמידי חכמים צעירים, חובשי בית המדרש טריים, שעדיין לא רואים פרי בעמלם, לא חשים עדיין בשטף מי הדעת שאותה הם מבקשים. עמלים הם עדיין על הטיפות הדקות של דברי תורה, על פשטים. טמונים בבתי מדרשות, פרושים מעט מדברי העולם, ומצפים לפריצת הכוחות הגנוזים בהם כגרעין. וכמו שפירש רבא את דבריו: “האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, דכיון דנבט – נבט”. והוסיף על זה רש”י: בחור חריף… תלמיד חכם זקן לא קרי צורבא, אלא ההוא מרבנן קרי ליה”.

מתוך יסודות המים והשלג שבתורה עובר רבא ליסודות האש:

“ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר “הלוא כה דברי כאש נאם ה’ “.

להסברת העניין נקדים דבר כהמשך לדברינו הקודמים. ארבעת הקומות של תלמידי החכמים עליהם דיברנו אמנם מתחלקות באופן ספציפי לאישויות שונות, אלא שבנוסף לכך הן קיימות כולן בקרבו של אדם במינונים תואמים. תורת השלג, למשל, היא תורה הנמצאת גם אצל האנשים הגרעיניים, אלא שהיא לא דומיננטית ואינה גלויה, וכן להיפך. אם-כן, בכל אדם ישנו שלג, תורת מעמקים שמייצגת את השיאים שבאישויותו. כל אדם חווה תהליך של הפשרה, שלעתים מתבטאת בהתפשרות על עקרונות, ישנו פער בין מדרגתו הקיומית למדרגתו הפנימית. ככל שפסגותיו יותר קפואות הוא מתפשר פחות, וככל שגרעיניו מתפתחים וצומחים מעלה – המתח מתמתן.

אם-כן, החום שייך לעולם הגילוי, העולם שמתבטא בפועל על אדמת המציאות, התורה שבעמקים, “שהבקעה מעלה הבל, לפי שההרים סביבה, ואין אויר שולט בה” (רש”י, ב”מ עח.). יסוד החום שבת”ח הינו עבודת הגילוי, הניסוח לשפה ברורה, למילים פשוטות ולפסקי הלכות. זו עבודה שמשמעותה היא צמצום העולם הפנימי והעמוק, המורכב והעקרוני גם יחד, לכדי עולם שטוח, רדוד ופשוט. זו ההפשרה שלו, שהיא הברכה לקהלו, וגם לעצמו. השלג שבו נמס ומשקה את ההמון, וגם הרבדים הבסיסיים יותר שבאישויותו. וכמו הדברים בגטין סז: ”גדולה מלאכה שמחממת את בעליה”. המספרת על האופנים בהם התחממו האמוראים מפני השלג על-מנת להזיע (להפשיר), אם באכילת בשר שמן ויין חי, אם בעבודת ריחיים ואם בנשיאת משאות (וגם על זה יש להרחיב, אלא שאכ”מ).

עבודה זו היא אכן ברכה, אלא שהיא גם חוייה קשה מצידו של תלמיד החכם. כאמור, הוא נדרש לצמצם את כל עולמו, מחשבותיו, שכלו ובינתו, עומק נפשו לכדי מילים והנהגות רדודים ושטחיים שיותאמו לעולמם של הציבור. השלג שבו הולך ואובד מהלובן הזוהר שבו, מקפאונו העקרוני, משיא גובהו. הניגוד ההעמוק כל-כך בין עולמות השלג שבו לבין העמקים, החוייה יוצרת “ריתחא דאורייתא”, התורה מתחממת ועל-כן מזגו של הת”ח כבר לא מיושב, הוא לא במקומו. כדברי רש”י, “שיש לו רוחב לב מתוך תורתו, ומשים ללבו יותר משאר בני אדם, וקא משמע לן דחייבין לדונו לכף זכות”. וכן דבריו על הפסוק “כל דברי כאש”, “שמחמם כל גופו”, כל עצמיותו.

אמנם ממשיכה הגמרא שאעפ”כ הרי ודאי יש צורך בכבישה עצמית, ושמירה על מנוחת הנפש, ולהיות כברזל, מיושב, ולהסיר כעס מן הלב. אלא שאין אלו רק דברי מוסר, אלא עניין פנימי עמוק יש בלימודם של ר’ אשי ור’ אבא מן הפסוקים. ר’ אשי שלימד שיש להיות כברזל, שהוא מתחמם ונמס על-מנת לקבל צורה חדשה, הרי שהוא מתקשה חזרה על-ידי מכת קור. וקור לפי דברינו שהוא מקוריות של תורה, והכוונה היא שיש צורך להעמיד את תורתו שירדה לעולם החום במקור חדש דווקא מתוך האש, תורה שיש בה חום של החיים הריאליים ומתייחסת אליהם ואומרת בהם את דברה, אך גם צומחת מתוכם ומוצאת שם את השלג שלה היא זקוקה. אמנם ר’ אבא הארצישראלי לומד זאת מארץ ישראל, שם נבנית הקומה המתאמת בהרמוניה את הפסגות הגבוהות עם העמקים השפלים, הטוהר העליון עם הגבורה המעשית. את אמירתו של רבינא ניתן אולי לפרש באופן כזה: ישוב הנפש המדובר לא יבוא מתוך עניין חיצוני אל הלימוד, כי אם צריך הוא לבוא באופן טבעי עוד בזמן הלימוד, יש לנסח את הלימוד עוד בזמנו בשפה ברורה ובהקשרים חיים, על-מנת שלא להגיע למתחים כגון אלו, ו”הסר כעס מליבך”.

 

 

 

כתוב/כתבי תגובה