פרשת חיי שרה – פחד יצחק משפטינו האירה

פרשת חיי שרה – פחד יצחק משפטינו האירה

בפרשתנו, דווקא על רקע מותה של שרה אמנו, מתחיל המפגש עם דמותו של יצחק.

חז”ל מלמדים אותנו שאין מלכות אחת נוגעת בחבירתה כמלוא נימה, ולכן דמותו של יצחק יחד עם רעייתו רבקה אמנו תתגלה רק לאחר מות אימו. ובא השמש וזרח השמש.

בדברים הבאים נראה כיצד שתי דרשות של חז”ל מהוות פתח לגוונים השונים העולים מהמפגש עם דמותו של יצחק. כך נלמד שדרשות חז”ל על פסוקי הפרשה בעצם נצמדות לאור המיוחד הזורח מבעד לפסוקים.

בנוסף, בסוף הדברים נראה גם כיצד סגנון הכתוב מתבלט בהתאם לאותה הארה הגנוזה בסתרו.

מקחו של צדיק:

בפסוקים ארוכים מתארת התורה את התמקחותו של אברהם אבינו עם עפרון החתי. הפרשנים דנים בפרטי המקח השונים, מה בדיוק הציע אברהם ומה הציע עפרון. אמנם עדיין הרושם הוא שהכתוב מאריך ומאריך, וכבר רבי אליעזר במדרש מעלה את השאלה:

כמה דיות משתפכות וכמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב “בני חת”, עשרה פעמים כתיב “בני חת” – עשרה כנגד עשרת הדברות ללמדך של מי שהוא מברר מקחו של צדיק, כאילו מקיים עשרת הדברות.

רבי אליעזר מגלה לנו נקודת אחיזה להבין את פשר האריכות, המילים “בני חת” מופיעות עשר פעמים וזה מרמז על עשרת הדברות.

במדרש דומה מצאנו שגם בדברי הימים כשדוד קונה את איזור הר הבית מארוונה היבוסי, מוזכרים שם היבוסים במקח עשר פעמים.

מהי המשמעות בדבר?

הכל דיבורים

מהפסוקים הללו עולה דבר חשוב ועקרוני בהלכה, קניין בכסף. העובדה שכשאדם נותן כסף בעבור דבר, עצם מסירת הממון מעבירה לרשותו את אותו הדבר. וכך גם לומד התלמוד בראש מסכת קידושין, כמפורסם (“גמר קיחה קיחה מעפרון”). אמנם די לנו בהבנה שפה התורה מחדשת לנו את מושג הקניין לראשונה.

מהו הקניין?

קניין נובע מתוך הכרה שדיבורים ומחשבות אינן פועלות במציאות בצורה מספיק חזקה. שני אנשים יכולים לסכם ביניהם דברים שונים, אמנם כל עוד לא נעשה מעשה סמלי או מהותי (כפי שהתחבטו רבות גדולי הדורות האחרונים), אין שום משמעות למה שסיכמו הצדדים ביניהם. וכך דברי השו”ע (חו”מ קפ”ט א):

אין המקח נגמר בדברים; שהאומר לחברו: היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר ליה: בכך וכך, ונתרצו שניהם ופסקו הדמים, יכולים לחזור שניהם, אפילו היה הדבר בפני עדים ואמרו להם: הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום עד שיגמור המקח. כל דבר ודבר כראוי לו; קרקע לפי קניינו, ובעלי חיים לפי קניינם, ומטלטלים לפי קניינם.ולאחר שנגמר המקח, כל אחד לפי קניינו, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו, אפילו לא היו עדים בדבר.

אם כן, למדנו שלאברהם אבינו הייתה חשיבות גדולה שהשייכות של מערת המכפלה תיעשה בצורה מספיק ברורה ובלתי ניתנת לערעור. יש לדבר השלכות, כפי שהעירו הפרשנים לאורך הדורות, על דבר תוקף זכותנו על מערכת המכפלה – אמנם לענייננו גילתה לנו התורה פה בעיקר את עצם עניין החשיבות שבקניין.

עשרה שהם תרי”ג

הנה כי כן, נוכל כעת להבין את פשר המחמאה בה זוכה העומד על מקחו של צדיק. מדוע בחר רבי אליעזר דווקא שבח זה, שכאילו מקיים עשרת הדברות?

עשרת הדברות הינן השורש לכלל מצוות התורה, וכבר האריכו פרשנים שונים בדרך שבה יוצאות שאר המצוות מהדברות או משתי הדברות הראשונות. תוקפן של כלל ההלכות חל דווקא משעת מתן תורה, דווקא משעה שנאמרו המצוות בהר סיני למרע”ה לעיני ישראל (למשל דברי הרמב”ם על תוקפה של מצוות גיד הנשה לפני מתן תורה). אם כן, עשרת הדברות הינן השורש לכל עולם ההלכה.

לכן לעשרת הדברות קשר מהותי בחידוש של מושג הקניין. כמו הקניין, גם ההלכה עניינה הוא לחרוט בקרקע במציאות את העניינים האלוקיים שבאמונת ישראל.

ולכן המברר מקחו של צדיק זוכה לעניין זה בדווקא.

שיחת עבדי אבות לעומת תורתן של בנים

מדרש נוסף (בנוסחים שונים) עומד גם הוא על אריכות מופלגת עוד יותר של התורה בפרשתנו:

אמר ר’ אחא יפה שיחתן של עבדי (בתי) אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שניים או שלושה דפים הוא אומרה ושונה (=שונה אותה), והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה (גרסה אחרת: ושרץ, מגופי תורה, ואין דמו מטמא כבשרו וכו’).

ויש כמובן לשאול, הרי אותה תורה מאריכה בשיחתן של עבדי אבות היא התורה המצווה אותנו על חשיבותם של גופי תורה, וזהו אותו ר’ אחא מחכמי התלמוד שמלמד אותנו להתמסר לגופי תורה?

אלא שאולי בכאן נעוצה ההבנה, כי עולם ההלכה צריך לרומם אותנו למעלת בתי האבות. עולם ההלכה מלווה אותנו לאורך ולרוחב חיי המעשה על מנת להביא אותנו לאותה המדרגה של האבות. בעצם תורתם של הבנים צריכה לרומם אותם לשיחת האבות, ואת זה התורה טורחת להבהיר לנו בעובדה ששם היא מאריכה ובמקום אחר היא מקצרת.

יש להתרומם מעל ההרגל לקיים את ההלכות והמצוות בדרך של הכרח עמום, יש לקיים אותן מתוך כוונה להעלות את החיים.

אחדות של תוכן וצורה

הנה אם כן, ראינו כיצד שתי דרשות של חז”ל בעצם משקפות סוגיות מהותיות בעולם ההלכה, וזאת על רקע המפגש עם דמותו של יצחק, דווקא מכיוון שהן דורשות את פסוקי הפרשה העוסקת בו. יצחק, כידוע, מזוהה עם מידת הגבורה. עבודת ה’ מצד ההתבטלות לדבר ה’, היכן שמורגש צד החובה שבדבר. לא רק אקטיביזם קדוש מיסודו של אברהם, אלא גם פאסיביות מקודשת. לדעת להתבטל.

אמנם אם נשים לב עוד יותר, נראה כי גם סגנון הכתוב פתאום משתנה. בפרשת חיי שרה ישנו תיאור של שלוש פרשיות בלבד, קבורת שרה, השידוך של יצחק ותולדות ישמעאל. היחס הכמותי אינו פרופורציונאלי ביחס לגודש האירועים והפרשיות שבשתי הפרשיות הקודמות העוסקות באברהם. גם המתח נמוך הרבה. (נראה לדוגמה את התיאור של מיקום מערת המכפלה, בפשט הכתובים בקרית ארבע היא חברון אשר בארץ כנען.. מערת המכפלה אשר בקצה שדהו.. לעומת הפרשה הקודמת, אל אחד ההרים אשר אומר אליך.)

נראה לומר שזהו אחד המאפיינים של עולם ההלכה על פני העיסוק ביסודות האמונה. עולם ההלכה הינו מפורט ומסועף,ויחד עם זאת יש בו מתינות המאפיינת את בעלי ההלכה. לעמת העיסוק באגדה ובאמונה אשר יכול לנקוב שמיים ותהומות, ובעיקרו מסוגנן בהבנות כלליות ומחשבות ארוכות. כך גם פסוקי פרשתנו, מפורטים וארוכים, אך נינוחים ומתונים.

 

כתוב/כתבי תגובה